במרכזו של רובע התרבות Saadiyat Cultural District שבאבו דאבי, עומד המוזיאון הלאומי זאיד – מבנה שמעבר להיותו מקום תצוגה, מהווה הצהרה אדריכלית של שאיפה, חדשנות וזהות לאומית. המוזיאון, שתוכנן על ידי משרד האדריכלים הבריטי המפורסם Foster + Partners, עתיד להיפתח לציבור בדצמבר הקרוב ולהציע חוויה תרבותית עשירה ומרשימה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת העיצוב.
הקמת המוזיאון עלתה לכ-680 מיליון דולר, והוא ישתרע על פני שטח של 44 אלף מ"ר. המבנה עצמו מעוצב בצורת אונייה אדירה עם חמישה "מפרשים" מזכוכית שמתנשאים מעליו, המעניקים לו נוכחות דרמטית וסמלית. הצורה המיוחדת נוצרה בהשראת נוצות הכנף של בז – סמל לאומץ, חופש ושליטה – ומייצגת את החזון של המעצבים לשלב בין השפה האדריכלית המודרנית לבין יסודות מהעיצוב הערבי המסורתי.
המוזיאון מציג את מורשתו של השייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן, מייסד ונשיאה הראשון של איחוד האמירויות הערביות, ומספר את סיפורו של העם האמירותי ואת התפתחות האומה לאורך השנים. אולם, המוזיאון הוא הרבה יותר מאשר מקום להנצחת ההיסטוריה – הוא משמש כמרכז תרבותי שמטרתו לקדם אמנות, חינוך וחדשנות. בתוך הרובע עצמו שוכנים גם מוזיאון הלובר ומוזיאון גוגנהיים העתידי, מה שהופך את האזור למרכז תרבותי בינלאומי ברמה הגבוהה ביותר.
הקמת המוזיאון היא חלק מהשקעות תרבותיות שאפתניות של מדינות המפרץ, ובפרט של איחוד האמירויות, שמטרתן לבנות זהות לאומית מודרנית, לחזק את מעמדה הבינלאומי של המדינה וליצור נרטיב קולקטיבי המשלב תרבות, חינוך ותיירות. המוזיאון מציע לא רק חוויה אדריכלית מרהיבה אלא גם מגוון תערוכות, אירועים ופעילויות שמיועדות לכל הגילאים ומטרתן להעמיק את ההבנה של המבקרים לגבי ההיסטוריה, האמנות והתרבות האמירתית.
העיצוב החדשני של המוזיאון משלב חומרים מודרניים, זכוכית מתוחכמת ומתכות משולבות, ומאפשר חוויה ויזואלית יוצאת דופן. המפרשים המזכוכית לא רק מעניקים למבנה מראה ייחודי, אלא גם משמשים כמתקנים אקולוגיים שמסייעים לשליטה על תאורה וטמפרטורה פנימית, תוך שמירה על קיימות סביבתית. כל פרט במבנה נבחר בקפידה כדי לשלב בין יופי, פונקציונליות וערכים תרבותיים.
המוזיאון הלאומי זאיד הוא סמל למורשת, זהות וחדשנות. הוא מזמין את המבקרים לחוות את סיפורה של האומה האמירתית דרך שפה אדריכלית מרשימה, תוך חיבור בין עבר, הווה ועתיד. מעבר להיותו יעד תיירותי מרשים, המוזיאון ממחיש את חזונם של האמירותים לשמר את תרבותם תוך כדי פתיחות לעולם המודרני, ומציע דוגמה בולטת לאופן שבו אדריכלות יכולה לשמש ככלי להבעת זהות לאומית.
